יום שישי, אני בבריכה בקלאב מד במלאגה, אפרול שפריץ ביד. הטלפון רוטט, הודעה מחבר: ״אני על כרטיס לארסנל בצ׳מפיונס, יש לך שש דקות להחליט״. אחרי שש שניות הוא קיבל את הגיף של ״take my money״.
מי שמכיר אותי יודע שקודם כל, אני אוהד מכבי חיפה. אחרי שבעונה שעברה נסעתי לאתונה, בלגרד וטורינו ונהנתי מכל רגע, העונה ביקרתי בברן, ושם קצת פחות נהנתי. אז כדי כן להרגיש קצת ליגת האלופות העונה, לא אומרים לא להצעה כזאת, והלכתי למגרש הכי קרוב לבית שלי, כדי לצפות בארסנל מארחת את פ.ס.וו איינדהובן.
מאז ימי ברגקאמפ-הנרי, ארסנל היא הקבוצה שלי באנגליה. אמנם לוטון קצת לקחה לה מהאהדה, אבל עבורי לראות את ארסנל זה התגשמות של חלום. ומאז שעברתי לכאן, זו הפעם הרביעית שאני רואה את ארסנל, אבל סוף סוף פעם ראשונה כמו שצריך באמרייטס. מה זה אומר כמו שצריך? פעם אחת ביציע של ווסטהאם בלונדון סטדיום, פעם אחת בוומבלי והפעם האחרונה ביציע חוץ של פולהאם.
כשהחבר הזמין הוא אמר שזו שורה שנייה, למרות שאני חובב של לראות משחק מגבוה כי ״טקטיקה שמקטיקה״, זרמתי. כמאמר הקלישאה, ממש מריחים את הדשא. וגם מבחינת הבנת המגרש והעומק זה היה פחות גרוע משציפיתי. רק חבל שירד גשם 90 דקות ומדי פעם הרוח לא היתה לטובתנו בשורה השנייה.
באתי למשחק קצת עם חששות, כי בשלושת משחקי ארסנל שהייתי לוח התוצאות הראה תיקו בסיום, אבל הפעם החששות האלה התבדו מהר מאוד וארסנל טיילה ל-0-4 קליל.
לקראת שריקת הסיום הגשם גבר וגבר, וכשיצאנו מהאצטדיון לכיוון תחנת הרכבת זה כבר היה מבול. מה שלא התכוננו אליו זה לעמוד שעה שלמה מחוץ לרכבת ולהירטב לחלוטין. מזל שתוך 20 דקות כבר הייתי במקלחת.
אוהבים את התוכן שלי? רוצים להתייעץ איך להגיע גם לאמירויות? אשמח שתתמכו בי ותיצרו איתי קשר.