אם במקרה פספסתם את אהדתי ללוטון טאון, מציע לכם ללחוץ כאן ולצלול אל סיפור האהבה הכתום שלי, שגדל למימדים שאפילו לא חלמתי עליהם.
צהריי יום שבת, 17 מעלות ושמש בריטית, אין זמן טוב יותר מלקחת את חברי הטוב טל ולעלות על רכבת מקינגס קרוס לעיר הציורית לוטון, שהיא בערך הכל חוץ מציור. אחרי 25 דקות נסיעה בלבד, בירה קצרה בפאב המקומי והליכה של כעשרים דקות, הגענו למקדש הכדורגל קנילוורת׳ רואד שיארח היום את לוטון טאון ו-וולבס במסגרת המחזור השישי בפרמיירליג.
זה כבר הביקור השני שלי העונה באצטדיון ״המחודש״, שהיציעים שלו נלקחו ממרוצי סוסים במאה שהיא לא המאה הקודמת וכניסת האורחים שלו כיכבה בכל בדיחה שהיתה על לוטון מאז עליית הליגה. ייאמר לזכותה של הנהלת הקבוצה, שמלבד הקמת יציע חדש לגמרי בשלושה חודשים, האצטדיון גם התחדש בעמדות אוכל חדשות, ואנחנו התחדשנו בעוף מטוגן ובירה.
״אני בן 75, בחיים לא חשבתי שאראה את מה שאני רואה עכשיו. אני רואה שאתה עומד על הכיסא, תתנהג יפה, כי הלב שלי לא יעמוד בזה. אני זקן״.
כך קיבל את פניי האוהד שישב לידי היום בקנילוורת׳ רואד, והוכיח לי בפעם המי יודע כמה, איזה כיף זה כדורגל.
למשחק הזה באנו עם ציפיות ברורות – נקודות ראשונות אי פעם ללוטון בפרמיירליג. אחרי 25 דקות אדירות בכתום זה היה לנו ברור – אם לא ננצח כאן, אנחנו פראיירים. כרטיס האדום של וולבס בדקה ה-39 רק הגדיל את התחושה שזה שלנו.
אחרי 0-9 בבעיטות במחצית הראשונה ושליטה מוחלטת בכתום, הקלישאה היכתה בנו חזק בדקה ה-50, כשפדרו נטו מנצל מסירה לא טובה בהתקפה, נאיביות בהגנה ומעלה את וולבס ליתרון בניגוד גמור לכל מה שמתרחש על הדשא. בדקה ה-65 קיבלנו פנדל גבולי ומוריס ניצל את זה כדי להשוות עם השני שלו העונה (גם הראשון מהנקודה הלבנה). מכאן עד הסוף לוטון המשיכה להרים כדורים לרחבה, להשיג קרנות, לבעוט, אבל גם לא לכבוש.
ללוטון חסר את הגרוש ללירה. חסר את השחקן היצירתי שבמקום שוב להרים כדור לרחבה, הוא ידע לתת את הפס החכם. פשוט לוטון לא בנתה קבוצה שתשלוט בכדור ותיזום. ומי שלא כובש… הוא נאיבי מאוד וסופג שערים מיותרים.
החיובי: כל משחק שלנו העונה היה טוב יותר מהקודם.
השלילי: כדי להישאר בליגה, משחק כזה חייבים לנצח.
אוהבים את התוכן שלי? רוצים להתייעץ איך להגיע גם לקנליוורת׳ רואד? אשמח שתתמכו בי ותיצרו איתי קשר.
מסתבר שטל הוא גם צלם בחסד, תראו את האלבום שהוא הוציא מהמשחק:
