מאז ימי ברגקאמפ-הנרי, ארסנל היא הקבוצה שלי באנגליה. אמנם לוטון קצת לקחה לה מהאהדה, אבל עבורי לראות את ארסנל זה התגשמות של חלום. להגיע לאמירייטס – על אחת כמה וכמה. אז כשחבר מהעבודה, מנוי לפולהאם, מציע לי להצטרף אליו ליציע החוץ באמירויות, למרות שנחתתי רק לפני כמה שעות מיוון, אני לא מסרב.
זו חוויה די מוזרה. קודם כל, קצת חששתי, כי כבר שמעתי סיפורים. אז לקחתי חולצה ניטרלית (קשה כשהצבעים של פולהאם הם שחור-לבן) וניסיתי להשתלב. זה הפך לקשה במיוחד אחרי דקה כשפולהאם עלתה ליתרון והיציע פשוט התפרק מאושר.
ממש נהנתי מהקהל של פולהאם, שילוב של מבוגרים וצעירים, לובשי חולצה וגם כאלה שלא ב-17 מעלות, גשם ורעמים של חודש אוגוסט בלונדון. הם לא הפסיקו לשיר לדקה גם אחרי המהפך, וכמובן שההקנטות הבריטיות כרגיל קורעות מצחוק (Is this a library?).
אשקר אם אגיד שבשיוויון של פולהאם בדקה ה-87 שמחתי, אבל בהחלט שמחתי בשביל החבר׳ה לידי, שלא ידעו את נפשם מרוב אושר. לי נשאר לקוות שבפעם הבאה כשאהיה ביציע, אהיה בצד הנכון, וארסנל תנצח.
אוהבים את התוכן שלי? רוצים להתייעץ איך להגיע גם לאמירויות? אשמח שתתמכו בי ותיצרו איתי קשר.
[…] מאז ימי ברגקאמפ-הנרי, ארסנל היא הקבוצה שלי באנגליה. אמנם לוטון קצת לקחה לה מהאהדה, אבל עבורי לראות את ארסנל זה התגשמות של חלום. ומאז שעברתי לכאן, זו הפעם הרביעית שאני רואה את ארסנל, אבל סוף סוף פעם ראשונה כמו שצריך באמרייטס. מה זה אומר כמו שצריך? פעם אחת ביציע של ווסטהאם בלונדון סטדיום, פעם אחת בוומבלי והפעם האחרונה ביציע חוץ של פולהאם. […]