היו קצת פרפרים לפני המשחק. לא ראיתי את לוטון יותר מחודש, והאמת שקצת התגעגעתי לאווירה בקני. זה התחיל מהעלייה הסופר מרגשת של לוקייר לדשא לפני המשחק. הוא היה כל כך חמוד ולא ידע מה לעשות עם עצמו עם הכפיים והתשואות.
ואז המשיך עם הפתיחה המטורללת הזאת. 2-0 תוך 137 שניות, ה-2-0 השני הכי מהיר בהיסטוריית הפרמיירליג. עכשיו שתבינו, אנחנו לוטון – לא הובלנו 2-0 כל העונה!!! אחרי השני, אמרתי לרני שהצטרף אליי הפעם שאנחנו שחייבים להמשיך ללחוץ ולא לתת לברייטון ולחזור, ולוטון הקשיבה וביצעה. באמת, בית ספר לכדורגל וללחץ גבוה. ברייטון לא עשתה כלום 90 דק ואם היינו רוצים זה היה גדל עוד אפילו. מי היה מאמין.
דאייקי האשיוקה, הרכש היפני החדש, שהוכרז רק כשעה לפני המשחק, ישב שתי שורות מעלינו והיה נראה שמח ומאושר ובצדק. במחצית גם עלה לומר שלום בדשא בצורה מאוד יפנית וחמודה. קצת הרגיש שהקהל לא יודע איך לאכול את מה שקורה, ואולי כי זה היה אמצע שבוע, אבל הרגשתי שהקהל לא מתלהב כמו שהוא אמור מהמשחק הזה.
בדרך החוצה היהודי החביב תפס אותי, צרח ״מזל טוב, זה נס!!!״ והדגיש שניצחנו כי אשתי לא באה. מה שנכון, נכון. בסוף יצאתי עם ״סלפי״ למזכרת עם טומי. מדהים איזו השפעה יש לו על הקבוצה גם כשהוא ביציע.
