הכדורגל הישן נגד החדש

כשאני טס למקום מסוים, אני ישר בודק איזה משחקי כדורגל יש באיזור. כשאני טס ללונדון, אני קודם כל בודק בליגות הנמוכות. ככה מצאתי את עצמי לפני שנתיים בליגה החמישית, וככה מצאתי את עצמי ביום שבת במשחק כדורגל עם סיפור יוצא דופן בין AFC ווימבלדון ל MK דונס בליג וואן, הליגה השלישית באנגליה.

קצת רקע: ווימבלדון FC הוקמה ב-1889 בווימבלדון, עיר בדרום מערב לונדון, שכולנו מכירים מהטניס. במשך כמעט מאה שלמה הקבוצה היתה לא מקצוענית או חצי מקצוענית, עד שב-1986 עלתה לראשונה לליגה הראשונה, לקחה גביע היסטורי ב-1988 ונשרה מהפריימרליג ב-2000 יחד עם ואליד באדיר.

הסיפור הבאמת מעניין מתחיל כאן. ב-2001 הודיעה הקבוצה שהיא עוברת 90 ק״מ צפונה, למילטון קיינס, בעקבות קשיים כלכליים, במהלך שהיה היסטורי ויוצא דופן שיותר מקובל בארה״ב מבכל מקום אחר. ועדה מיוחדת של ההתאחדות לכדורגל אישרה את המהלך, ואוהדי ווימבלדון, שרתחו מזעם, הקימו את קבוצת האוהדים AFC Wimbledon.

המעבר הושלם לגמרי ב-2004 והקבוצה שיחקה בשמה החדש, מ.ק דונס ושיחקה בעיקר בליג וואן, למעט שנה אחת בצ׳מפיונשיפ ושלוש שנים בליג 2. ווימבלדון לעומתה, שהוקמה ב-2002 בליגה התשיעית, רשמה חמש עליות ליגה בתשע העונות הראשונות שלה, ואז עלייה נוספת לליג וואן ב-15-16, מה שהופך אותה לקבוצה עם שליטת אוהדים המדורגת הגבוה ביותר באנגליה, ואף הקימה ב-2020 אצטדיון חדש עם 9,000 מושבים, כ-200 מטר מאיפה שהיה אצטדיונה ההיסטורי.

אז אחרי כל ההיסטוריה, בשבת נפגשו בפעם ה-13 אי פעם שתי הקבוצות, למשחק טעון במיוחד עם חשיבות רבה להמשך העונה. מ.ק דונס שנייה בטבלה, ומנסה להבטיח עלייה לצ׳מפיונשיפ ללא פלייאוף. ווימבלדון לעומתה ארבע נקודות מתחת לקו האדום, מתמודדת נגד הירידה הראשונה שלה בהיסטוריה המחודשת.

אתחיל במסביב – המגרש נמצא בלב שכונת מגורים, ממש בין הבניינים, כעשרים דקות הליכה מהטיוב או חמש דקות אוטובוס מהטיוב, שהוא עשרים דקות פחות או יותר ממרכז לונדון. האצטדיון עצמו, כאמור, חדש לגמרי, ויש בו חנות אוהדים (עם מחירים סבירים לגמרי!) ופאב, ששניהם פעילים גם לא בימי משחקים, ובתוך האצטדיון היו עשרות דוכנים עם מגוון מאכלים והמון ליטרים של בירה, כשהאוהדים זורמים למגרש כבר כשעתיים לפני המשחק. האצטדיון עצמו מאוד קומפקטי וחמוד, עם אווירה נהדרת, והיה כמעט מלא עם 7,800 איש, מתוכם כאלף אורחים, אליהם נגיע בהמשך.

ישר עם עליית השחקנים לדשא, הבנו כמה הקהלים לא אוהבים אחד את השני בלשון המעטה, כשאוהדי ווימבלדון שרים:

You know what you are

You franchise bastards

You know what you are

הכדורגל עצמו לא התעלה לרמה גבוהה, ודווקא ווימבלדון מתחתית הטבלה, שלא ניצחה 23 משחקים ברצף (מאז 7.12!!), עלתה ליתרון מוצדק בדקה ה-19 אחרי כדור קרן. המשחק היה מאוד חם, כשאפילו נעצר פעם אחת כי האוהדים של דונס ניסו לפרוץ ליציעים הביתיים.

הקהל בכללי בלי תופים ודגלים, אז הקמע של הקבוצה הרים את הקהל כשתופף על הפח. אבל גם בלי התופים, היציעים מאחורי השער עמדו ודחפו את הקבוצות 90 דקות עם שירים בריטיים מאוד לא מובנים.

חילוף כפול בדקה ה-60 של האורחים הביא לשינוי במומנטום, ומרגע זה דונס השתלטו על המשחק ווימבלדון ניסו לצאת למתפרצות. השוער הביתי עצר כמה מצבים, עד שבדקה ה-80, שוב לאחר כדור קרן, כבש החלוץ האורח מבעיטה מהאוויר למשקוף ופנימה וקבע 1-1.

עם הבקעת השער הקהל האורח והשמח במיוחד זרק שני רימוני עשן למגרש, קרע את ההפרדה של המשטרה וניסה להגיע ליציעי ווימבלדון, כשאוהד אחד גם פורץ למגרש בתנועות מגונות לעבר הקהל הביתי. המשחק נעצר לכמה דקות, וכשחודש קיבלנו רבע שעה, כולל תוספת זמן, מרחבה לרחבה, כששתי הקבוצות עם החמצות גדולות. בדקה ה-97 שרק השופט לסיום באמצע מתפרצת של ווימבלדון וגרר שריקות בוז וקללות בריטיות עסיסות שנמשכו כמה דקות.

שתי הקבוצות יצאו מאוכזבות. ווימבלדון פספסה הזדמנות פז לניצחון יוקרתי ב״דרבי״ ולצמצם את הפער מהקו האדום לנקודה, והקבוצה ממילטון קיינס יכלה להבטיח עלייה לפלייאוף ולהתקדם לעבר עליית ליגה, ופספסה.

אנחנו יצאנו עם חוויה לכל החיים של כדורגל אמוציונלי, במשחק על עקרונות וערכים.

ממליץ מאוד לכל המבקרים באנגליה לא ללכת אוטומטית למשחקים בפריימרליג. לפעמים המשחקים האלה מהנים הרבה יותר, והרבה יותר נוחים בכיס:

כרטיס מבוגר – 24 פאונד

כרטיס ילד – 5 פאונד

צעיף – 8 פאונד

בירה – 4-6 פאונד

אוכל – משתנה

תחנת טיוב Tooting. ממליץ מאוד לאכול לפני באחד משני השווקים הצמודים לתחנה: Tooting Market או Broadway Market.

אוהבים את התוכן שלי? רוצים להתייעץ איך להגיע גם לליגות הנמוכות? אשמח שתתמכו בי ותיצרו איתי קשר.

תגובה 1