יוני-יולי 2024 היה חם. מגורים באנגליה הפכו את האופציה לטוס ליורו בגרמניה למאוד אטרקטיבית, ועם קצת מזל בהגרלת כרטיסים, נבנה הטיול:
23.6: טיסה לפרנקפורט. למחרת: אלבניה-ספרד בדיסלדרוף, למחרת: צרפת-פולין בדורטמונד, למחרת: חזרה ללונדון.
4.7: טיסה להמבורג, למחרת: פורטוגל-צרפת ברבע הגמר בהמבורג, למחרת: הולנד-טורקיה ברבע הגמר בברלין, למחרת: חזרה ללונדון.
פעם ראשונה שלי אי פעם בטורניר בסדר גודל כזה, ו.. וואו, איזו חוויה מטורפת. תחשבו שאתם מגיעים למקום שבו כולם לובשים חולצות כדורגל, שותים בירה, אוכלים נקניקיות, עושים שמח וחברים עם כולם, ללא קשר לדת, צבע, מין או צבע החולצה. אוהדי אלבניה היו הפיק מבחינתי. צבעו את דיסלדורף באדום, אפשר היה לראות אותם בכל פינה, שרים, רוקדים, תופים. החבר שאיתו נסעתי קצת יודע יותר מדי על אלבניה, תרגם לי את כל השירים שלהם (כן, כולל ׳מוות לסרביה׳) ובאופן כללי ללמוד על ההיסטוריה ולהבין למה הם הולכים עם דגלי קוסובו. חוויה. גם אחרי ההפסד היה אפשר לחשוב שאנחנו בטיראנה ולא בדיסלדורף, כשכל הרחובות מפוצצים במכוניות פאר עם הנשר הדו-ראשי השחור, צופרים בלי הפסקה ומדליקים אבוקות ורימונים. למה? כי זו חגיגה!
גם דורטמונד היתה חוויה. מאחורינו ישב אוהד פולני עם הקול הכי צרוד/מעשן ששמעתי בחיים, צורח כל כמה שניות ״פולסקה״ בלי קשר לכלום, עושה איתנו לחיים וכולם שמחים ללא קשר לתוצאת המשחק ולזה שהם עפו עוד לפניו. והכדורגל? האמת שהוא שולי בסיפור הזה. האווירה, האנשים, ההרגשה שכולם חברים, זה מה שמיוחד עבורי. וקצת על אופ״א והארגון: וואו, רמה הכי גבוהה של ארגון שראיתי בחיים. סבבה, הרכבות קצת מאחרות לפעמים, אבל הכל כך מתוקתק, אין תורים בשום מקום, האפליקציות של אופ״א מעולות. חוויה.
את החווייה עם האוהדים ההולנדים והטורקים בברלין לא אשכח לעולם. מצד אחד, ההולנדים יודעים לעשות שמח, ומצד שני – הטורקים כל כך עוצמתיים. בדרך כלל העידוד בכדורגל נבחרות פחות טוב מקבוצות, אבל זה לא הרגיש ככה עם טורקיה.
וגם ראיתי קצת את היורו באנגליה עם מקומיים. חוויית נאחס מרשימה ביותר של כל המעורבים.