מהמשחקים הכי מרגשים שהייתי בהם. השופט שרק לסיום המשחק, והעונה, שחקני לוטון רצו לחדר‑הלבשה — ואף אחד מ‑11 אלף הכתומים לא זז מהכיסא. פולהאם פינתה את המגרש, כל השחקנים חזרו עם המשפחות, לבשו חולצות “Thank you for your support” ועשו הקפה שמזכירה סיבוב אליפות — אבל הפוך.
המון רגעים משעשעים היו בהקפה הזאת. לוקייר הניף את התינוקת שלו עם קריאות ״אולה״ מהקהל, טאונסנד ג׳וניור ואחותו רצו משער לשער וכבשו, כשבאחד המקרים האחות נתנה גליץ׳ מאחור והקהל הגיב בקריאות VAR, והרגע הכי מרגש היה כששרו לבארקלי "One more year" ורוב אדווארדס ביקש מהקהל לשיר חזק יותר. ירידות הליגה היחידות שחוויתי בחיי היו של מכבי חיפה בכדורסל, אבל בירידה הזו הרגיש שיש משהו מיוחד. זו ממש משפחה שעשתה הכל, אבל זה לא הספיק, והקהל אוהב ומודה לה על זה.
והיה גם משחק, פולהאם באה להתארח, וזה קצת נחמד שלא ממש אכפת כשסופגים גולים. בדקות הראשונות הקהל צעק ״אנחנו מנצחים 12-0״, אבל ברגע שפורסט כבשה במגרש השני, זה התחלף ב "premier league is sh*t" והמקביל של ״איזה כיף יהיה בווטפורד״. השוער השלישי, ג׳יימס שיי, שהיה חלק מרכזי בעונות הקודמות, קיבל 15 דקות בכורה בפרמיירליג, הדף שתי בעיטות והרים את הקהל לרגליים. ג׳ו ג׳ונסון, מהשחקנים היהודים הבכירים בעולם כרגע, שיחק 73 דקות טובות ושרו לו "he is one of our own".
על סיפור האהבה שלי עם לוטון כבר כתבתי רבות, והיום הגיע לסופו סיפור האהבה של לוטון עם הפרמיירליג, בינתיים. אני לא יודע אם אוהדי החוץ יתגעגעו לכניסה ליציע דרך הבתים, אבל אני מקווה שקנילוורת׳ רואד עוד יראה פרמיירליג לפני שיוחלף באצטדיון החדש לקראת סוף העשור. היה כיף.
