אם במקרה פספסתם את אהדתי ללוטון טאון, מציע לכם ללחוץ כאן ולצלול אל סיפור האהבה הכתום שלי, שגדל למימדים שאפילו לא חלמתי עליהם.
אני כותב את הפוסט הזה 4 חודשים אחרי אותו היום, אחד הימים המיוחדים בחיי. אין לי יותר מדי לכתוב עליו, כי ארבעה חודשים, אני עדיין חסר מילים.
עזבו את החוויה האישית שלי, אני חושב שמה שהכי אזכור מהיום הזה, זה את הפנים של האוהדים המבוגרים ושל הילדים שאיתם. האושר הזה. ההרגשה הזאת שמשהו שבחיים לא חשבת שיקרה, קורה לנגד עיניך. זה אושר טהור ומיוחד וכל כך כיף לראות מהצד. איזה כיף זה כדורגל.
אתן לתמונות והסרטונים לדבר:
אוהבים את התוכן שלי? רוצים להתייעץ גם להפוך לכובענים כתומים? אשמח שתתמכו בי ותיצרו איתי קשר.