חודשים ושבוע עברו מאז ביקור הבכורה שלי בוומבלי, והנה אני עושה את הדרך שוב. יש משהו קצת קדוש באצטדיון הזה: הדרך לשם ברכבת מספיק ארוכה כדי לשמוע ולראות הרבה אינטרקציות בין האוהדים המתרגשים. ואז כשיוצאים מתחנת הרכבת ורואים את הקשת המפורסמת ונהר של אוהדים בדרך, אי אפשר שלא להתרגש. ולמרות שיש 80-90 אלף איש במשחק, הכל מסודר, מאורגן, רואים נהדר מכל מקום. פשוט חוויה.
הפעם היום 81,512 איש באו לצפות במשחק על התואר הראשון של העונה, מגן הקהילה, בין הדאבליסטית, מנצ׳סטר סיטי, לסגנית האלופה, ארסנל. אני, כידוע, אוהד ארסנל מגיל קטן, וסוף סוף בפעם הראשונה בחיי ישבתי בין אוהדי ארסנל. אוהדים ממש כיפיים, מעודדים המון (יחסית לאנגליה) ואווירה טובה.
החשיבות של מגן הקהילה מאוד תלויה בתוצאת המשחק: אם היינו מפסידים, אז זה משחק ידידות. אם מנצחים – זה תואר לכל דבר. ואיזה ניצחון היה שם. סיטי עלו ליתרון בדקה ה-77 ואנחנו חשבנו שזהו, המשחק שהיחסית משעמם הזה עוד ייגמר בהפסד. אבל אז הדרמה הגיעה בדקה ה-90+11, כשטרוסארד קבע שיוויון ושלח את המשחק לפנדלים. בדו הקרב מ-11 מטרים ארסנל כבשה 4 פעמים וניצלה החמצות של דה ברוינה ורודרי כדי להניף את התואר הראשון של העונה.
דבר חיובי: הימרתי לפני המשחק שייגמר תיקו, שיהיו פחות מ-3.5 שערים ושארסנל תנצח בפנדלים. החזרתי את הכרטיס למשחק!
דבר שלילי: מה הקטע עם הנפות הגביע ביציע הכבוד? אם בארץ כבר הפסקנו עם זה, הגיע הזמן שגם באנגליה זה יקרה.
אוהבים את התוכן שלי? רוצים להתייעץ איך להגיע גם לוומבלי? אשמח שתתמכו בי ותיצרו איתי קשר.